קוראיי הוותיקים בוודאי כבר יודעים שמפעם לפעם אני נעלמת מכאן. לא תמיד יש לי הסבר ברור להיעלמות, לפעמים זה מפני שיש לי עבודת הגהה גדולה לסיים, למשל, אבל לפעמים זה פשוט מפני שלא היו לי מספיק כפיות.
מי שלא מכיר את התיאוריה הזאת מוזמן לקרוא – או את התרגום העברי או את הסיפור המקורי באנגלית. אבל אם אין לכם זמן או מספיק כפיות (ודרך אגב, התרגום העברי אומר "כפות" אבל מההקשר ברור לי שהיא משתמשת במילה spoons במובן של teaspoons, כלומר כפיות. אבל זו סתם נקודה פדנטית קטנה ולגמרי לא רלוונטית לעניין, כי הכפיות כאן משמשות למטאפורה וזה לא משנה אם זה כפיות או עפרונות או כוסות פלסטיק או מה שלא יהיה), אסביר לכם בקצרה במה מדובר:
הסיפור הוא על סטודנטית צעירה שהיתה חולה במחלת זאבת, וחברתה הטובה שאלה אותה איך זה מרגיש – לא פיזית, היא ידעה מה הסימפטומים של המחלה, אבל היא רצתה להבין איך זה מרגיש לחיות עם זה. הסטונדטית שלנו חיפשה דרך להמחיש לחברתה איך זה, ומכיוון שהן היו בבית קפה, היא השתמשה בכפיות כדי להמחיש לחברתה את החיים שבהם כל הדברים שאנשים מסביבך עושים בלי בעיות, הם דברים שדורשים ממך מאמץ, שעולים לך ביוקר, שאת נאלצת לבחור בין אחד לשני כי את לא יכולה לעשות הכל – הרעיון עם הכפיות הוא כזה: הכפיות מייצגות את היכולת לעשות דברים. אדם שאיננו חולה, אדם צעיר ובריא (ואני מוסיפה: לא רק פיזית) מתחיל את היום שלו כשיש לו המון כפיות, כל כך הרבה כפיות שהוא לא צריך לחשוב על זה בכלל, הוא לא צריך לעצור ולשאול את עצמו אם יהיו לו מספיק כפיות כדי לעשות כך וכך; אבל מישהו שחי עם מחלה רצינית כמו למשל זאבת (ואני מוסיפה: ולא רק מחלות פיזיות) מתחיל את היום שלו עם כמות מוגבלת של כפיות, וצריך לשקול דברים כמו: בערב כשאגיע הביתה מהעבודה ונשארה לי רק כפית אחת, האם להשתמש בה כדי לבשל לי אוכל, או כדי לנקות את הבית? כי אין לי מספיק כפיות כדי לעשות גם וגם.
אני, תודה לאל, לא סובלת ממחלה פיזית רצינית – אבל אני גם לא במצב של צעיר-בריא-רענן, ויש דברים שכיום אני פיזית לא מסוגלת לעשות. ככה זה. אני בת חמישים ומעולם לא הייתי בעניין של ספורט או התעמלות, אז אתם מוזמנים להסיק את המסקנות המתבקשות :)
אבל יש לי נטייה לדכאון, מה שמקטין את תקציב הכפיות היומי שלי. וחוץ מזה – נראה לי שלכולנו יש דברים שמשפיעים על תקציב הכפיות, לא רק מחלות אלא בעיות שמעיקות עלינו, לחץ בעבודה, דאגות פרנסה, כל מיני דברים. ויש דברים שבשביל אדם אחד הם דורשים הרבה כפיות ולאדם אחר הם לא עולים אפילו כפית אחת! למשל, יש אנשים שבשבילם להיות בחברה זה תמיד כיף ואפילו אם הם עייפים, תמיד ישמחו ללכת למסיבה; ויש אנשים, כמוני, שאמנם אוהבים להיפגש עם חברים ואפילו זקוקים לזה, אבל זה מעייף אותנו ועולה לנו כפיות יקרות, כך שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה יותר מדי. (לא יכול להיות, אמר לי פעם מישהו שסיפרתי לו שאני מופנמת, את לא יכולה להיות מופנמת, את ישראלית!)
לבוא לתפוז עולה לי כפיות. לכתוב בבלוג שלי באנגלית עולה לי פחות כפיות – אנגלית זורמת לי יותר בקלות (כי אני חיה בין אנגלים והחיים שלי מתנהלים באנגלית), ושם אני לא צריכה להסביר דברים שכשאני כותבת לקהל ישראלי אני צריכה לעצור ולהסביר. (הצד השני של אותו מטבע הוא שאני יכולה לשעשע אתכם עם סיפורים על טריוויה מהחיים שלי כאן. נדמה לי שכתבתי פעם רשומה שלמה על איך שהדואר כאן מגיע דרך הדלת.) אז אם אני מרגישה חוסר כפיות, אני נוטה להזניח את הפרדס, ועם קוראיי הנאמנים הסליחה.
נ.ב. אני מעתיקה לכאן את אחת התגובות לפוסט המקורי בתפוז, ואת התשובה שלי – כי הוא בוודאי לא היחיד שלא הבין:
איכשהו נראה לי שלמרות הכפיות ואני מבין איכשהו את המטפורה, יש לכל אדם משימות שהוא מייצר לעצמו (חלק מהמשימות אחראי לייצור משימות נוספות מצד אנשים נוספים כגון בן/בת זוגו, מקום העבודה, הילדים וכו'), עכשיו הבן אדם נגיד נגמרו לו הכפיות. מה הוא לא יתלה כביסה? הוא לא ישקה את הגינה?
אולי הוא לא יכתוב בתפוז אבל אני מדבר על מצב שנגמרו הכפיות ובכל זאת רוב בני האדם ימשיכו לעשות את כל מה שהם צריכים. אולי הם לא ירגישו טוב עם זה אבל בן אדם כמה שתלחצי אותו כך הוא יוכל לבצע יותר. תדליקי לו אש בחבל והוא יטוס למעלה.
אז אולי לקחתי אותך למקום אחר אבל לפעמים אני קשה הבנה אז סליחה כי בכל זאת הרשומה עוררה בי עניין רב והעבירה בי תחושות של הזדהות.
רוב בני האדם ימשיכו, יקחו אוברדרפט מהכפיות של מחר ויסתדרו, כי לרוב בני האדם יש המון כפיות – זו בדיוק הנקודה שהסטונדטית ההיא ניסתה להמחיש לחברתה, שכשמישהו חולה במחלה רצינית כזאת, הוא נאלץ לתקצב משהו שרוב בני האדם לא צריכים לתקצב, לא צריכים לחשוב עליו בכלל.
ויש גם אנשים שלא קולטים שהם מגזימים עם האוברדרפט, ומשלמים על כך ביוקר בהמשך הדרך – אם זה בהתמוטטות עצבים, בהתקפת לב, כל מיני דרכים.
וכן, אצל אנשים שהם באופן כללי בריאים, יש מצבים שבהם נדמה לנו שנגמרו לנו הכפיות אבל עם טיפה לחץ אנחנו מוצאים שבעצם היתה לנו כפית ברזרבה. בהחלט קורה. החוכמה האמיתית היא לזהות מתי זה מצב כזה, ומתי זה מצב שבו באמת ממש לא כדאי לדחוף את עצמך יותר כי באמת לא תצליח מחר לקום לעבודה, כי באמת נגמר לך האוברדפט.
מירב מקלפת תפוזים 